האם המדינה צריכה לרתום את השוק הפרטי לשדרוג התשתיות הלאומיות שלה? בהחלט. הוא יעיל, מקצועי וחסכוני יותר.
האם זאת הפרטה? לא בהכרח. המדינה יכולה וצריכה לשמור על יכולות הפיקוח והשליטה שלה בתהליך.
כדי לעשות זאת, המדינה מאמצת את מבנה ה-"Public Private Partnership" – הסכמים ארוכי טווח בהם המגזר הפרטי מקבל את המנדט מהמגזר הציבורי לקידום פרויקטים של אנרגיה ותשתיות בפיקוח של המדינה.
דמיינו את הסיטואציה הבאה: השנה היא 1929, בבחירות שהתקיימו חצי שנה לפני השפל הכלכלי הגדול, הנשיא האמריקאי ה – 31 שנבחר, לא היה הרברט קלארק הובר, אלא דונלד טראמפ. כנראה שגם הוא היה מעודד בניה של תשתיות לאומיות ככלי ליציאה מהמשבר, ואולי במקום הובר דאם, היה לנו דונלד דאם. אבל מה טראמפ היה עושה אחרת מהובר? מוציא את הפרויקטים לשוק הפרטי, וחוסך למשלם המיסים סכומי כסף אדירים.
כעת נעבור לישראל, ולשדרוג התשתיות המהותי שהמדינה עוברת. האם המדינה צריכה לרתום את השוק הפרטי לשדרוג התשתיות הלאומיות שלה? בהחלט! יעיל, מקצועי וחסכוני יותר. האם זאת הפרטה? לא בהכרח. המדינה יכולה וצריכה לשמור את יכולות הפיקוח והשליטה שלה בתהליך. כדי לעשות זאת, המדינה מאמצת את מבנה ה – PPP – Public Private Partnership. הסכמים ארוכי טווח, בהם המגזר הפרטי מקבל את המנדט מהמגזר הציבורי לקידום פרויקטים של אנרגיה ותשתיות לפיתוח של המדינה. במבחן התוצאה, מבנה ה – PPP יוצר סינרגיה בכל שלבי הפרויקט, ומעודד תחרות בין חברות בינלאומיות להגיע לישראל, ועל ידי כך, מאפשר לשלב ידע וטכנולוגיות מתקדמות מכל רחבי העולם, ומקסום הפוטנציאל הכלכלי של הפרויקט. מצד שני, המדינה מעבירה, גם אם לא באופן מלא, ניהול ושליטה בתשתיות הלאומיות שלה, לגוף פרטי, לעיתים למדינה זרה, לכן ההצלחה של התהליך תלויה באופן מהותי בחלוקה נכונה ומאוזנת של הסיכונים, המשפטיים והביצועיים בין הצדדים, אבל זה כבר אתגר חוזי, ולא תשתיתי, וניתן לפתור אותו ביעילות ומקצועיות.
