אם בחודשים האחרונים שמעתם על דמויות מפוקסלות, ציוצים בטוויטר, פריטי אופנה ואף נדל"ן שנמכרים באינטרנט (בסכומי עתק) באמצעות מטבעות קריפטוגרפיים ולא הבנתם על מה מדובר – הגעתם למקום הנכון. מה זה NFT, מה הוא מעניק למחזיק בו ולאילו דגשים משפטיים חשוב לשים לב כשרוכשים אותו? (אם בכלל מתבצעת רכישה, כפי שנראה בהמשך).
NFT (ראשי תיבות של Non-Fungible Token) הוא אסימון המייצג נכס דיגיטלי ייחודי שאינו בר חליפין. מעבר להגדרה המבלבלת – מה זה אומר? תדמיינו שכל נכס מוחשי שאתם מכירים – חפצים, יצירות אומנות, בגדים וכו' – הופך להיות דיגיטלי ואפשר לקנות אותו על גבי הרשת, מבלי שיהיה קיים פיזית. כמו לקנות בגד לדמות בסימס. בדיוק כמו שאתם רוכשים נכסים מוחשיים בעבור סכום כספי כלשהו, כך גם ה-NFT נרכש בכסף. אולם, לעומת נכסים מוחשיים שאנחנו רוכשים במטבעות הקונבנציונאליים, ה-NFT מבוסס על טכנולוגיית הבלוקצ'יין, וניתן לרכושו באמצעות מטבעות קריפטוגרפיים מסוימים מבוססי חוזים חכמים (כמו אתריום, סולנה ועוד), מה שהופך אותו לייחודי ושאינו ניתן לשחזור.
אתם בטח שואלים את עצמכם, אם כך, מה ההבדל בין הורדת תמונה או סרטון מהאינטרנט למחשב לבין NFT? אז נכון, אפשר להוריד יצירות דיגיטליות שונות מהאינטרנט די בקלות, אולם ה-NFT מעניק למחזיק בו משהו שלא ניתן להעתקה ומתועד לעד – מעין בעלות על היצירה. תחשבו על זה ככה – כל אחד יכול לקנות העתק של המונה ליזה, אבל רק אדם אחד יכול להחזיק במקור, והיוצר של אותה היצירה יהיה ידוע לכל.
ההחזקה ב-NFT מעלה שאלות משפטיות רבות, כגון אילו זכויות עומדות לרוכש NFT, לעומת היצירה המקורית שעליה מבוסס ה-NFT ויוצרה? האם מדובר בבעלות או בזכות להשתמש ביצירה? האם ניתן לערוך או לשכפל אותה? האם ניתן להעבירה? האם ההחזקה ב-NFT נרשמת במאגר פומבי? ועוד שאלות רבות ומגוונות אותן ננסה לסקור כאן.
לסוגיית ההחזקה והבעלות משמעויות שונות שיש להבין לעומק. ישנם שני סוגי מכשירים להעברת NFT מבעלים לרוכש: הסכם העברת בעלות (NFT Purchase Agreement) והסכם רישיון לשימוש ב-NFT (NFT License Agreement). ההבדל בין שני סוגי ההסכמים האלו הוא מהותי, שכן הסכם העברת הבעלות כשמו כן הוא, מעניק בעלות ביצירה המעוגנת ב-NFT, לעומת הסכם רישיון שאינו מעניק בעלות אלא זכות להשתמש ביצירה. על אף שהיינו נוטים לחשוב שהמכשיר הראשון, העברת בעלות, יהיה זה הרווח ברכישת NFT, מרבית הסכמי ה-NFT הינם הסכמי רישיון (License), המותירים את הבעלות ביצירה אצל היוצר המקורי, בעוד הרוכש מקבל אך זכות שימוש מוגבלת. אם כך, הדבר הראשון שעל רוכש ה-NFT לעשות הוא להבין האם הוא מקבל בעלות בנכס או רישיון להשתמש בו.
אז איך נראה חוזה NFT?
הפעולה המשפטית/טכנולוגית
לאחר רכישת ה-NFT (או "האסימון"), הסכם הרישיון מקודד לתוך רשת הבלוקצ'יין הרלוונטית בה נמצאת היצירה. זהו ה"חוזה החכם" (Smart Contract). כך מתועדת הפעולה המשפטית באופן אקסקלוסיבי והרוכש מקבל אסמכתא טכנולוגית מוצפנת, שאינה ניתנת לשכפול ותקפה כלפי כולי עלמא, לייצוגה של היצירה באמצעות האסימון אותו רכש.
מה כולל הרישיון?
מהו השימוש המותר? הרישיון יכול להעניק לרוכש את הזכות לעשות שימוש ביצירה, להעתיקה ולהציגה. אולם, פעמים רבות, שינוי היצירה בכל דרך שהיא, אסור. דמיינו לעומת זאת מקרה בו אדם רוכש נעליים של נייקי. ככלל, הוא יכול לעשות בהן כל העולה על רוחו (בכפוף ל"זכויות מוסריות" מסוימות) – לצבוע אותן, להחליף להן שרוכים ואף לגזור אותן. שינויים כאמור לרוב יהיו אסורים כאשר נרכשה זכות השימוש ב-NFT. בנוסף, הסכם הרישיון מפרט את השימושים המותרים ביצירה – לדוגמה, שימוש אישי בלבד או שימוש מסחרי או אפשרות להציג את ה-NFT ב-marketplace ייעודי שהוקם למסחר ב-NFT (המאפשר לוודא ולאמת, קריפטוגרפית, את הבעלות ביצירה). כמובן שעל הרוכש חלה החובה לוודא שהשימוש שהוא מבצע ביצירה תואם את ההסכם הספציפי החל על הרכישה.
שימוש מסחרי
הסכם הרישיון יכול להתיר גם שימוש מסחרי ביצירה. אולם, בניגוד למקובל לחשוב, השימוש המסחרי ביצירה כמעט תמיד יהיה מוגבל. הסכמים רבים כוללים שורה של תניות המגבילות פעילות מסחרית הקשורה ליצירה המעוגנת ב-NFT, כמו איסור על שילובה של היצירה בפרסומות, בסרטים או מדיה אחרת וכן איסור ייצור סחורה המבוססת עליה (מרצ'נדייז). בנוסף לאיסור על השימוש ביצירה, הסכמי רישיון מסוימים מגבילים את הרווח שניתן לייצר מיצירה מסוימת, כאשר הפרה של תקרת הרווח מהווה הפרת ההסכם כולו, והסכמים אחרים יעניקו ליוצר ה-NFT זכות לתמלוגים מכל מכירה עתידית של ה-NFT (Resale). כך, למעשה, רוכש ה-NFT אינו רוכש באופן אוטומטי את זכויות היוצרים ביצירה, אלא הן עוברות רק אם בעל זכויות היוצרים הוכיח בכתב כי בכוונתו להעביר את הזכויות הללו לצד היצירה המעוגנת ב-NFT. בהיעדר התייחסות לכך באופן מפורש וספציפי, הרוכש מקבל רישיון שימוש, שהינו לרוב לא בלעדי, להציג את היצירה בארנק האסימונים שלו למטרות אישיות בלבד ואינו מחזיק בזכויות היוצרים של היצירה עצמה.
אחסון היצירה הדיגיטלית
ה-NFT כאמור מתבסס על טכנולוגיית הבלוקצ'יין, המאפשרת את קישור האסימון ליצירה הדיגיטלית. אולם, אחסון בשרשרת הבלוקצ'יין אינו תמיד מעשי, שכן העברות בשרשרת כרוכות בעמלת עסקה בהתאם לנפח הדיגיטלי של האסימון, דבר שעשוי להוביל לעלויות רבות ולגזילת זמן. טכנולוגיות חדשות מנסות לפתור בעיה זו על ידי פיתוח אמצעי העברה של קבצי NFT בקלות רבה יותר. בינתיים, דרך אלטרנטיבית לקישור ה-NFT לנתוני היצירה היא אחסון היצירות מחוץ לשרשרת, למשל בשרת אינטרנט רגיל. במצב כזה, ה-NFT מצביע על הכתובת שבה 'מתארח' הנכס הדיגיטלי באינטרנט. אם כך, בחוזה יש לציין באופן מפורש על מי מוטלת החובה החוקית 'לארח' נתונים מחוץ לרשת עבור היצירה שבבסיס ה-NFT. לרוב בחוזים מסוג זה לא חלה על המוכר החובה החוקית לשמור על הנתונים האלו, ובהיעדר התחייבות חוזית זו, לרוב אין לרוכש ערובה שכתובת האינטרנט לא תשתנה או תועבר למצב לא מקוון. מדובר בסיכון של ממש, שכן אחת ממטרות השימוש ב-NFT היא למנוע את האפשרות לשינוי הנכסים הדיגיטליים.
פקיעת הרישיון
הסכם הרישיון יציג לרוב את התנאים בהם פוקע הרישיון לשימוש ביצירה. לדוגמה, הסכמי רישיון מסוימים פוקעים במקרה של הגשת תביעה נגד המוכר או הפלטפורמה דרכה נרכשה היצירה.
חוויות פיזיות
נוסיף, כי חוזה ה-NFT יכול להעניק לא רק זכות להחזיק בו, וניתן להצמיד לו זכויות נוספות, כמו זכות ל"חוויה פיזית", כלומר, חוויה אותה יהיה זכאי הרוכש לחוות ב"עולם האמיתי". לדוגמה, ישנן יצירות המקנות ליוצריהן זכות להשתתף בכנסים או במפגשים עם יוצר ה-NFT.
על אף שרכישת ה-NFT הינה פעולה ברמת מורכבות טכנולוגית גבוהה, היא יכולה להיתפס רעיונית כפעולה פשוטה, של קנייה ומכירה של נכס. אולם, כפי שעולה מהדוגמאות מעלה, הדבר אינו מובן מאליו, ואף "רכישה" במובנה המשפטי הקלאסי לרוב אינה מתבצעת. אנו חוזים בימים אלה בהיווצרותו של מבנה בעלות חדש, שאופיו מורכב משילוב בין זכויות בעלות ושימוש כפי שאנחנו מכירים אותן היום. יש להקדיש תשומת לב רבה לתנאים החלים על כל עסקה ב-NFT, על מורכבותם ועל החובות והמגבלות החלות על הרוכש והמוכר הלאה. רוכש יכול בקלות להפר את תנאי ההסכם אליהם הוא לא היה מודע או בדק לעומק, ובכך לאבד זכויותיו ביצירה שרכש, ככל הנראה, בכסף רב.
כפי שהוזכר מעלה, ישנו סוג נוסף של הסכם לרכישת NFT והוא הסכם מסוג העברת בעלות, שכאמור הינו פחות שכיח. בהסכם מסוג זה נדרש הצד המוכר לתת מצגים והתחייבויות לרוכש לרבות לעניין מצב הנכס הדיגיטלי, הרקורד הטכנולוגי שלו, ניקיון הבעלות בו וטענות משפטיות הקשורות לכך העשויות לעלות בעתיד על ידי צדדים שלישיים. כל זאת בשל הרגישות והבעייתיות הכרוכים בהחזקה בנכס דיגיטלי שכזה, שנובעים מעצם אופיו של הנכס ומהיעדר הרגולציה בנושא. עם זאת, מצב זה של העברת בעלות מלאה ביצירה הוא מצב נדיר.
בשל השינויים המהירים שנעשים בעולם ה-NFT, המוכרים והרוכשים צריכים להכיר את הסוגיות המשפטיות העולות מההשתתפות בו. ראשית, סוגיית הבעלות או מתן הרישיון, המגבלות והשימושים המותרים בכל אחד מהמקרים. כפי שכתוב מעלה, הסכם הרישיון חייב לציין בדיוק באילו זכויות כל אחד מהצדדים מחזיק ומה בעלי ה-NFT יכולים ומה הם אינם יכולים לעשות איתו (וכמה זה עשוי לעלות להם). שנית, יש להבין על מי חלה החובה לאחסן את היצירה המעוגנת ב-NFT. לבסוף, יש להכיר את התרחישים בהם זכות השימוש ב-NFT פגה. השינויים המהירים בעולם ה-NFT מעלים שאלות משפטיות רבות, מרתקות וייחודיות שטרם נענו, עליהן המציאות, הרגולטורים השונים וכן עורכי הדין יצטרכו לתת את הדעת בעתיד הלא כל-כך רחוק.
האמור מעלה מהווה מידע כללי בלבד, ואין בו משום המלצה, חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי. ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. המסתמך על המידע עושה זאת באחריותו ועל דעת עצמו בלבד.
