פרטיות

בית המשפט קבע בהחלטה תקדימית כי על אף האמור בחוק הגנת הפרטיות, יש גם לתאגיד זכות לפרטיות עסקית וכי ראיות שהושגו תוך חדירה לפרטיות שלא כדין – דינן להיפסל.

סכסוך עסקי מורכב ומסועף בין חברת הזנק שנסגרה לבין חברות נוספות, בעלי מניות ונושאי משרה, אשר מאשימים אחד את השני כי פעלו בזדון כדי לפגוע בחברה ולגרום לה לקריסה כלכלית. צד אחד טוען כי מטרת הקריסה הכלכלית הייתה על מנת להשתלט על הקניין הרוחני של החברה (בעל הפוטנציאל הרב) בנזיד עדשים, בעוד הצד השני טוען כי החברה נוהלה באופן חסר אחריות.

הבסיס הראייתי לתוכניות הזדוניות הנטענות הללו נתמך בעשרות ראיות שהוגשו לתיק. יחד עם זאת, נטען כי חלק מהחומר הראייתי הושג שלא כדין וסופק על ידי צד שלישי שביצע האזנות סתר, חדר לחומר מחשב ופגע שלא כדין בפרטיות.

נטען, כי עובד לשעבר ובעל מניות באחת מהחברות המעורבות בהליך, מסר מסמכים שונים ותכתובות דוא"ל הקשורים למעסיקתו לשעבר ולחברה נוספת לידי מפרק החברה, שלטענתו של העובד הם הועלו לשרתים אליהם הייתה לו גישה. עוד נטען, כי העובד השיג את הראיות ומסר אותן באמצעות ביצוע עבירות פליליות ועוולות אזרחיות ביודעין, תוך חדירה של כדין לחומר מחשב, האזנת סתר ופגיעה חמורה בפרטיות. בשל האמור, התבקש פסילת אותן הראיות בהליך המשפטי.

בית המשפט המחוזי בתל אביב, הכריע כי הראיות שסיפק העובד לשעבר ובעל המניות הושגו בחדירה ללא הרשאה לחומרי מחשב וכי קיים חשד ממשי כי העובד פרץ לתיבות דוא"ל פרטיות ולכן יש לבית המשפט שיקול דעת לפסילת הראיות.

נקבע כי בעולם המודרני, הזכות לפרטיות משנה את פניה. לצד הפגיעה בפרטיותם של פרטים, ניתן למקד פגיעה בפרטיות של תאגידים. יש קושי מהותי להפריד בין פרטיות התאגידים לבין פרטיות של הפועלים בהן ובאמצעותן, כאשר כותבי המסמכים, אנשים בשר ודם מטעם התאגידים, סבורים היו שההודעות והמסמכים שכתבו יישארו חסויים, מאחר שהם מסמכים פנימיים הכוללים תכתובות פנימיות ותכנונים עסקיים.

בית המשפט קבע כי יש להכיר בהיקף משמעותי של זכותו של תאגיד לפרטיות מאחר שהמציאות המודרנית מחייבת זאת וברור כי קיים לכל תאגיד אינטרס מובהק כי מידע המצוי בשליטתו, ושאינו אמור להימצא בידי אחרים – יישאר ככזה.

בית המשפט קבע כי על אף שהחוק להגנת הפרטיות הגדיר "אדם" – למעט "תאגיד", הרי כי במקרים מסוימים מוצדק להחיל את הזכות לפרטיות גם על תאגיד, לאור העידן הדיגיטלי המודרני ולרבות לנוכח תכלית חוק עוולות מסחריות. יתרה מכך, ישנם סעיפים בחוק הגנת הפרטיות הקשורים להעתקת תוכן של מסמך, בהם אין התייחסות למונח "אדם" ולכן יש לקבוע כי סעיפים אלו בוודאי מגנים גם על הזכות לפרטיות של התאגיד. בית המשפט בפסיקתו אף התייחס לסוגיה המורכבת העוסקת בכניסה לתיבות דוא"ל של עובדים והזכיר את הלכת איסקוב .

בית המשפט קבע כי התקיימה פגיעה בפרטיות בדרך השגת הראיות וכי לא עומדת לו הגנה על פי חוק הגנת הפרטיות. לפיכך, בית המשפט קבע כי לנוכח הפגם שנפל בהשגת הראיות תוך חריגה מהרשאה, לנוכח הפגיעה החמורה בפרטיות שבוצעה בחוסר תום לב, לאור שיקולי מדיניות שונים ומאחר שניתן היה להשיג את הראיות בצורה אחרת – אין מקום לאפשר את הגשת הראיות בהליך המשפטי ודינן להיפסל.

ת"א (ת"א) 19187-03-12 אויגן פיהוף – עירא דביר (פורסם בנבו, 12.1.2024)