אי תחרות והגבלת עיסוק

תמורה מיוחדת ששולמה כחלק מנדבך מסחרי-כלכלי שנכלל בהסכם העבודה יכולה להצדיק התחייבות לשמירת סודיות ואי תחרות. התשלום המיוחד הוא מכשיר להבטחת המידע שהועבר במסגרת החלק המסחרי מהעובדת למעסיק. לבית הדין לעבודה סמכות לדון בהסכם עבודה שכולל נדבך תעסוקתי ונדבך מסחרי.

העובדת שימשה כמנהלת תיק לקוחות בחברה במשך כ-10 שנים, עד למועד בו הודיעה על התפטרותה. העובדת לא אחזה ברישיון סוכן ביטוח, ובטרם קליטתה לעבודה בחברה, עבדה בסוכנות ביטוח אחרת.

בהסכם שנחתם בין העובדת לחברה, נקבע, שתיק הלקוחות של העובדת יורכב מתיקי ביטוח של לקוחות שהיו להם קשרי עבודה קודמים עם העובדת, ותיקי ביטוח של לקוחות שתגייס במהלך תקופת עבודתה בחברה. שכרה של העובדת הורכב משכר חודשי קבוע, בונוס ומענק מיוחד, המבטאים הנאה מרווחי החברה בקשר לתיק הלקוחות. בנוסף, הצדדים הסכימו כי על העובדת חלה חובה לשמור על סודיות ולהימנע מתחרות בחברה.

העובדת התפטרה ללא הודעה מוקדמת ולאחר התפטרותה, עברה לעבוד אצל חברה מתחרה. טרם סיום העסקתה, פנתה העובדת מיוזמתה ללקוחות, עדכנה אותם כי היא עוברת לסוכנות אחרת, ופעלה באופן אקטיבי על מנת שיחתמו על העברת הטיפול בפוליסות הביטוח שלהם לאותה סוכנות.

החברה הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה כנגד העובדת וכנגד סוכנות הביטוח המתחרה, לקבלת פיצוי בגין הפרת הסכם העבודה; גזל סוד מסחרי; הפרת חובות אמון ותום לב; וגרם הפרת חוזה, על ידי שתי הנתבעות. הטענה המרכזית התבססה על כך שעוד במהלך תקופת עבודתה בחברה פעלה העובדת להעברת לקוחות באופן פסול אל סוכנות הביטוח, וזאת תוך מתן "רוח גבית" למעשים מצד סוכנות הביטוח.

ביה"ד האזורי קיבל את תביעת החברה נגד העובדת בחלקה, כאשר קבע, בין היתר, כי רשימת לקוחות אינה סוד מסחרי ולכן אין לקבל את הטענה על אודות גזל סוד מסחרי. בנוסף, נקבע שהעובדת לא הפרה את הסכם העבודה כי לא התקיים אינטרס לגיטימי של החברה עליו יש להגן על ידי מתן תוקף לתניית אי התחרות והסודיות שעוגנו בהסכם העבודה. התביעה נגד סוכנות הביטוח נדחתה במלואה נוכח היעדר הוכחה על ידי החברה. עוד צוין, כי ממילא קיים ספק לגבי סמכות בית הדין האזורי לפסוק לזכות החברה סעד כספי מכוח עילות גרם הפרת חוזה וגזל סוד מסחרי, כאשר בינה לבין סוכנות הביטוח לא מתקיימים יחסי עבודה.

על פסק דינו של בית הדין האזורי, הגישה החברה ערעור לבית הדין הארצי.

בית הדין הארצי פסק, כי תיק ביטוח של סוכן כולל מידע מפורט לגבי כלל הפוליסות שהופקו עבור לקוחותיו בתיקיהם השונים. מידע זה מלמד על הפוטנציאל הכלכלי הטמון בעסקה עם לקוח פלוני ומהווה נכס סחיר ומניב עמלות. משכך, בענף הביטוח מקובלות עסקאות בין סוכני ביטוח מורשים למכר תיק ביטוח. במסגרת עסקאות אלה נמכרת על ידי הסוכן המוכר זכות הקניין במידע האמור וכן הזכות לקבלת עמלות בזיקה לפוליסות הקיימות בתיק. על מנת להגשים מכר זה מרכיב מרכזי בעסקאות אלה הוא הגבלת עיסוק למשך תקופה משמעותית, כלפי הלקוחות שהמידע לגביהם נמסר לקונה. על רקע האמור, יש לראות בהסכם בין העובדת לבין החברה הסכם משולב דו מהותי. הנדבך הראשון בעל אופי מסחרי – מכירת הגישה ללקוחות והמידע האגור בתיקי הלקוחות כנגד התחייבות העובדת כלפי המעסיקה לא לטפל בלקוחות אלה במסגרת סוכנות אחרת; הנדבך השני, בעל אופי תעסוקתי.

בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, תניית הגבלת חופש העיסוק היא מכשיר להגשמת הנדבך הכלכלי מסחרי, שבמוקדו מכר תיק הביטוח. לכן, אין לבחון את תניית הגבלת עיסוק במשקפיים המקובלים עת מדובר ביחסי עבודה גרידא שאינם כרוכים בעסקה מסחרית של מכר תיק לקוחות. משכך, אין צורך להידרש לשאלה אם עסקינן בסוד מסחרי, שכן המיקוד הוא בהוראות ההסכם והשאלה אם אלו הופרו על ידי העובדת. העובדת נטלה נכס סחיר ומניב השייך לחברה, הוא הגישה ללקוחות והמידע לגבי הפוליסות שלהם, והעבירה אותו לחברה מתחרה. בנוסף, היא ניצלה את קשריה האישיים עם הלקוחות על מנת לשדלם לעבור עמה לסוכנות הביטוח המתחרה תוך שהיא מקבלת ממנה תמורה כלכלית לא מבוטלת המשקפת את הערך הכלכלי של מידע זה.

לאור האמור, נקבע כי העובדת הפרה את תניית הגבלת העיסוק ותניית שמירת הסודיות החוזיות. משמעות הדברים היא כי החברה זכאית לסעד ממוני בגין הפרת החוזה. כמו כן, זכאית החברה לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני שנותן ביטוי להפרת חובת תום הלב ולחומרה המיוחדת הגלומה בכך שפעולות אלה נעשו תוך כדי עבודתה בחברה.

נקבע כי סוכנות הביטוח גרמה ביודעין להפרת הסכם העבודה של העובדת עם החברה, לכן עליה לשלם פיצוי לחברה בגין הנזק הממוני שנגרם לה. הדיון הוחזר לבית הדין האזורי לצורך חישוב הנזק.

על פסק הדין של בית הדין הארצי הגישה סוכנות הביטוח עתירה לבג"צ.

טענתה העיקרית של סוכנות הביטוח הייתה כי לבית הדין לעבודה אין סמכות עניינית לדון בעילת גרם הפרת חוזה שהועלתה על ידה כנגד החברה, שכן, מדובר בגרם הפרה של "חוזה מסחרי".

ביום 11.9.2024 בג"צ דחה את העתירה, בקובעו כי על פי הפסיקה, לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה שעניינה גרם הפרת חוזה, גם אם בין הצד הנפגע לצד המפר לא מתקיימים יחסי עבודה. לכן, העובדה שלא מתקיימים יחסי עבודה בין סוכנות הביטוח לבין החברה (אלא התקיימו בין העובדת לבין החברה), אינה שוללת כשלעצמה את סמכותו העניינית של בית הדין לדון בתביעה בעילה זו. עוד נקבע, כי למרות שבית הדין הארצי התייחס להיבטים המסחריים שנכללו בהסכם העבודה שבין העובדת לחברה, נושא ההסכם הוא אחד – יחסים בין עובדת למעסיק. הסכם העבודה כלל נדבכים שונים – תעסוקתיים ומסחריים – הכרוכים זה בזה והם חלק בלתי נפרד מההסכם, המסדיר את מכלול תנאי ההתקשרות בין העובדת לבין החברה. ככאלה, יש לבחון את שני הנדבכים בראי מכלול יחסי העבודה בין הצדדים, ומשכך, הסמכות לדיון בכולם היא של בית הדין לעבודה. יצירת הפרדה בכל הנוגע לסמכות העניינית של בית הדין לדון בנדבכים השונים, היא הפרדה מלאכותית שאינה אפשרית.

ע"ע (ארצי) 53483-12-22 אופקים סוכנות לביטוח כללי בע"מ – צביה תבור (נבו, 15.7.2024)