ביחס לנהלים במקום העבודה

עובד השאיר ברכבו סכום כסף גבוה ששייך למעסיקו, הכספים נגנבו, העובד פוטר וחויב להשיב מחצית מהסכום שנגנב למעסיק. נקבע כי העובד והמעסיק אחראים במשותף לגניבה כיוון ששניהם התרשלו.

העובד הועסק תקופה קצרה אצל המעסיק כנהג משאית. במסגרת תפקידו קיבל כספים מלקוחות המעסיק תמורה לסחורה שמסר להם. יום אחד, לאחר קבלת כספים מלקוחות, העובד השאיר ברכבו סכום כסף גבוה במזומן בסך של כ-56,000 ש"ח, והלך לישון בביתו. בזמן המנוחה רכבו נפרץ והכספים נגנבו. העובד הוזמן לשיחת שימוע ולאחריה פוטר באופן מיידי, ללא מתן הודעה מוקדמת ומבלי ששולמה לו משכורתו האחרונה.

המעסיק הגיש תביעה נגד העובד להשבת הכספים שנגנבו. העובד טען כי הגניבה לא נעשתה באשמתו ואף הגיש תביעה שכנגד בגין זכויות שלא שולמו לו.

בית הדין האזורי קבע כי העובד פעל ברשלנות ותחת אחריותו נגנבו הכספים. נקבע כי פרט לקיומו של נוהל כללי המחייב את העובד להפקיד את הכספים אצל המעסיק ביום הגבייה או למחרת ובו נכתב כי באחריות העובד הכספים שנגבו או שנתבקש לגבותם, המעסיק לא קבע נוהל נוסף וברור לאופן שמירת הכספים או דיווח של עובד ככל שאין באפשרותו להפקיד את הכספים. עוד נקבע כי גם אם נאמרו אמירות בעל פה בהקשר זה הן אינו מספיקות, זאת למרות שהוכח שחלק מנהלי המעסיק נקבעו בעל פה ולא הועלו על הכתב.

נקבע כי אין באמור כדי לפטור את העובד מאחריות, כשמתוקף תפקידו בגביית כספים, הייתה לו חובה לשמור עליהם באופן סביר ומתקבל על הדעת. בית הדין האזורי ציין כי למרות היעדרו של נוהל מפורש כתוב לעניין אופן שמירת הכספים, על פי הפסיקה, עובד מחויב לטפל ברכוש המעסיק בזהירות סבירה, ונקבע כי השארת סכום כסף גדול במשאית, ללא השגחה, אינה סבירה ועולה כדי התרשלות של העובד.

עוד קבע בית הדין האזורי שהמעסיק היה צריך לנהוג באמצעי זהירות נוספים, לרבות חידוד נהלים (בפרט לגבי שמירת כספים מחוץ לשעות העבודה) והתקנת כספת במשאית בה היה ניתן לשמור את הכספים שנגבים, מה שעשוי היה למנוע את גניבתם. מאידך, לו העובד היה מדווח למעסיק על כוונתו להשאיר את הכסף במשאית, ייתכן והמעסיק היה מנחה אותו כיצד לפעול ולחילופין היה שולח אליו נציג שיאסוף את הכסף. 

לאור האמור, קבע בית הדין האזורי כי לשני הצדדים יש רשלנות תורמת לגניבה, ומשכך כי יש לחלק את הנזק בין העובד לבין המעסיק, ולחייב את העובד רק במחצית סכום הנזק.

סע"ש (י-ם) 64505-06-21 קנקון מוצרים בע"מ נ' סלהב פראס (פורסם בנבו, 08.05.2023).

עובדת הגישה תביעה נגד מעסיקה לשעבר כי לא פעל למניעת עישון במקום העבודה, התעלם מתלונותיה ובכך נגרם נזק לבריאותה כתוצאה מהעישון הפאסיבי. בית הדין האזורי פסק פיצוי בסך של 35,000 ש"ח.

עובדת פוטרה ממקום העבודה ולאחר מכן הגישה נגד המעסיק תביעה בטענות שונות, ביניהן, כי המעסיק הפר את חובותיו מכוח החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983, להבטיח סביבת עבודה בטוחה, מפני שלא פעל למניעת עישון במקום העבודה, התעלם מתלונותיה ובכך נגרם נזק לבריאותה כתוצאה מהעישון הפאסיבי.

בית הדין האזורי ציין כי המעסיק, האחראי על מקום העבודה, מחויב מכוח יחסי העבודה בין הצדדים ומכוח החוק, להבטיח לעובדיו סביבת עבודה בטוחה מעישון, כדי שבריאותו של העובד לא תפגע. זאת, על ידי מניעת עישון במקום העבודה ואכיפה אקטיבית של איסור העישון.

בית הדין האזורי קבע כי המעסיק הפר את הוראות החוק, כי איפשר לעשן בחצריו וכי לא נקט באמצעים סבירים על מנת למנוע עישון במקום העבודה (כדוגמת: הצבת שלטים המורים על איסור עישון במקום, קביעת נהלים מפורשים ופיקוח על המתרחש), זאת חרף תלונותיה של העובדת. אם לא די בכך, מנכ"ל המעסיק עישן בעצמו במקום העבודה ובכך נוצרה תרבות ארגונית של עישון במקום העבודה. במעשיו, המנכ"ל חשף את העובדת לעישון ולסיכוניו הבריאותיים. התנהלות זו חמורה עוד יותר, נוכח פערי הכוחות בין המעסיק לעובד, המקשים על עובד המבקש להימנע מסיכוני העישון לממש את רצונו.

לאור האמור, נפסק לטובת העובדת פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 35,000 ש"ח.

סע"ש (נצ') 70406-11-20 רחלי ברששת נ' יוסף סגלוביץ בע"מ (פורסם בנבו, 15.05.2023).